הרצאתה של פרופ' שמיר דנה בעמדתו של ביאליק ביחס לסוגיות חברתיות, מתוך כוונה להשליך מן המחקר גם על סוגיות שעומדות בימים אלו בראש סדר העדיפות הלאומי.

ח. נ. ביאליק הוציא תחת ידו, בכל שנות פעילותו, רק כמאה שירים, ארבעה סיפורים, ומספר בודד של מסות, אולם די בהם - בפרט אם מצרפים אליהם את מה שידוע על איש מהתבטאויותיו ופועלו שמחוץ לתחום הספרות - כדי ללמוד על היחס שהקנה לסוגיות אקטואליות שונות. ראוי לציין שביאליק ידוע גם כמי שגילה אמביוולנטיות מסוימת בחלק מן הסוגיות, מה שנותן, במידה כזו או אחרת, פתח להבנת האידאולוגיה שלו באופנים שונים; שונים, אולם עם זאת, לחלוטין לא-סותרים: גם אלו המכירים באמביוולנטיות שאפיינה חלק מכתביו, יודו שהמרחב שהותיר ביאליק לפרשנים, הינו מוגבל ביותר, וכי לא ניתן להתנייד בו בחופשיות יתר. עובדה זו לא הפריע לפרופ' שמיר לשוטט במהלך ההרצאה בין הגבולות, אולם גם, לא פעם, אל מחוץ להם.

בחלקה הראשון של ההרצאה ציטטה פרופ' שמיר את המשורר נתן זך, כמי שאמר באחת ההזדמנויות ש''האידאולוגיה של ביאליק, שביססה את הרעיון של עם-לבדד-ישכון - לעומת הסופרים האחרים שדגלו באחוות האנושות - הינה קטנונית וצרת אופקים''. שמיר חושבת שהדברים של זך חמורים והיא איננה חוסכת ממנו את שבטה, בייחוד לאור העובדה שהוא נמנה על הסגל האקדמי של החוג לספרות עברית באוניברסיטת חיפה. שמיר טוענת כי זך חוטא לאמת בהתבטאויות אלו ומתעלם במפגיע מהעובדה שגישתו של ביאליק לנושא ההתבדלות היהודית ''היא מאד ליברלית''. אלא שלמרות האמור לעיל מוכיחה שמיר, למרבה האירוניה, מיד לאחר מכן, כי לזך יש בהחלט על מה להתבסס, - לפחות במה שנוגע לעובדות עצמן. המחלוקת של זך עם ביאליק, כך מסתבר מדבריה המאוחרים של פרופ' שמיר, אינה נוגעת בעובדת היותו של ביאליק מצדד ברעיון עם-לבדד-ישכון, - על כך כולם מסכימים; הוויכוח נסוב, אם כן, בעניין הצידוק המוסרי שיש לגישה שכזו...

שמיר הקדישה חלק נכבד מדבריה כדי לנתח את המתח העז ששרר בין ביאליק, כמי שראה ב''אחד העם'' את מורו ורבו, לבין ''הסופרים הצעירים'' בהנהגתו של ברדיצ'בסקי שהעריצו את הרצל, אחזו בדעות ניטשאיות וסגדו לתרבות יוון ו''רוח המערב''.

אחד העם התנגד לציונות המדינית של הרצל. תורתו הציונית-לאומית סברה שיש צורך בתחייה של המורשת הרוחנית של העם לפני הריכוז הפיזי בארץ ישראל. תקוותו הייתה כי בארץ יקום מרכז רוחני, אשר ישפיע גם על חיי היהודים בגולה. תפיסה זו השתרשה אצל ''אחד העם'' מתוקף הכרתו בחיוניות שיש למסורת בתקומתה של האומה, כך שלא היה זה מחזה נדיר לשמוע ממנו משפט כגון: ''יותר משישראל שמרו את השבת, שמרה השבת אותם'' (כל כתבי אחד העם, תשכ''ה, עמ' רפ''ו).

''הסופרים הצעירים'' בהנהגת ברדיצ'בסקי, אלו שביכרו את תפיסתו של הרצל, ראו בביאליק, כמי שייצג את משנתו של ''אחד העם'', נציג של קלאסיקה מיושנת ובלתי רלוונטית, ואילו את עצמם ראו כדובריה של הקדמה. במסגרת המאבק שניטש בין המחנות פרסמו הצעירים תכופות, מאמרי ביקורת חריפים שתקפו את משנתו של ביאליק. הוא מצידו לא נותר חייב וכתב סאטירות נגד הרוחות החדשות שעליהן רכבו הצעירים. בהיות ''אחד העם'' אחראי על העיתונות באודסה, ואיש הנוטה לפיוס, פסל לפרסום אחת מן אותן הסאטירות שבה נרמז כי הרצל הינו ''משיח שקר שסיים את חייו בבית משוגעים''. אלא שביאליק לא נכנע, בהזדמנות שנקרתה בידו מאוחר יותר הוא השווה את המשוררים שגילו אהדה למשנתו של הרצל ל''שעירים ותיישים'', כאלו המדלגים ומקפצים על הבסיס המסורתי האיתן.

בשירו ''אשריך, צעיר רודם'' בוחר ביאליק להעביר את ביקורתו על הצעירים בכך שהוא מדגיש את תשומת הלב היתרה שהללו מקנים לאופנות חיצוניות חולפות – כזו שבאה לא מעט על חשבון הרוח שבה התהדרו; ביאליק מלגלג, בסגנון עוקצני שאופייני לחלק משיריו, על השפמים נוסח ניטשה, על הבלוריות המערביות ועל הקפדת היתר בכל מה שנוגע ללבוש, שאפיינו את המשוררים הצעירים באותה התקופה:

אשריך, צעיר רודם, אשר שפם גאוותך.
הוד והדר תלבש, נפת מור בגדותיך;
מצניף ראשך הנבוב עד נעלי הרגלים –
כולך אומר בחור תאוה לעינים!
זה קודקוד השער זיפי זו הבלורית,
המשוחים למשעי בתמרוקים ובורית...

בהתייחסותה לגישתו של ביאליק לסוגיות הנוגעות למסורת האומה, בוחרת פרופ' שמיר להציג את שירו ''תענית צבור לעצירת הצדיק'', המדבר בגנותה החסידות. בשיר זה מבקש ביאליק להאניש את הצדיק, ובכך הוא מותח ביקורת על האופן שוב נתפס הצדיק אצל החסידים. אלא שבחירתה של שמיר להציג דווקא את השיר הזה בהקשר הנדון, נראית תמוהה ביותר: השיר, כך מסתבר, נכתב בתקופה שבה חבש ביאליק את ספסליה של ישיבת וולוז'ין הליטאית. ביאליק, לדברי שמיר עצמה, אשר הגיע אל הישיבה ממחוז שנחשב חסידי, חש צורך להוכיח לחבריו לספסל הלימודים כי למרות שמוצאו מאיזור חסידי, הוא הינו ''מתנגד'' למהדרין ועל כן מטרתה של הביקורת שמתח ביאליק על החסידים, הייתה לטהר את עצמו מעברו ''ולהציג עצמו כיותר צדיק מהאפיפיור''. אם הדברים אכן כך, הרי שאין בשיר זה כדי לומר דבר וחצי דבר אודות יחס מהותי כל שהוא של ביאליק את הדת. בחירתה של שמיר נראית תמוה אפילו יותר, משום שכדי להציג בכל זאת את יחסו של ביאליק לחיוניות המסורת בחיי האומה, לא נדרש ממנה מאמץ עליון: בהיות נושא זה בין החלוטים ביותר בין עמדותיו של ביאליק, יכלה שמיר להיעזר בעשרות מקורות. שירו ''שבת המלכה'', לדוגמא, מתאר את יחסו של ביאליק אל השבת באופן חד משמעי, ואף נדיר לעומת נושאים אחרים אליהם הוא מתייחס בשאר כתביו:

קבלנו פני שבת ברננה ותפילה,
הביתה נשובה, בלב מלא גילה.
שם ערוך השולחן, הנרות יאירו,
כל פינות הבית יזרחו, יזהירו.
שבת שלום ומבורך!
שבת שלום ומבורך!
בואכם לשלום, מלאכי השלום!

שבי, זכה, עמנו ובזיוך נא אורי
לילה ויום, אחר תעבורי.
ואנחנו נכבדך בבגדי חמודות,
בזמירות ותפילות ובשלוש סעודות.
ובמנוחה שלמה,
ובמנוחה נעמה –
ברכונו לשלום, מלאכי השלום...

שיר זה לא מהווה עדות יחידה שבה יכלה להיעזר פרופ' שמיר אם רק הייתה חפצה בכך, שיר אחר, ''אמי, זכרונה לברכה'', מתאר אף הוא יחס דומה, אם כי בסגנון שונה. גם ''המתמיד'', מהפואמות היותר ארוכות של ביאליק, אשר ספק מתארת את ביאליק עצמו ומהווה שיר הלל ושבח למתמיד בישיבה, שופכת אור על יחסו של ביאליק לסוגיה הדתית.

אלא ששמיר, סיבותיה עמה, רואה את הדברים אחרת: היא טוענת כי ביאליק אכן נהג לבחון בפרספקטיבה היסטורית את הנושאים העומדים על סדר היום, אולם ''השירים של ביאליק שנוגעים בדת אינם מעידים על תפיסתו הדתית, אלא, לכל היותר, על טרמינולוגיה מסוימת שבה הוא בוחר להשתמש''. לסיכום הנושא הזה אומרת שמיר כי ''בסוף ימיו אכן הבין ביאליק את חשיבות האמונה 'לנפש האדם המאמין', בבחינת אמר על האמונה, 'אם תרצו' אין זו הגדה''...

למרות שביאליק, כאמור, נמנע פעמים רבות מלחרוץ את פסוקו באופן חד משמעי, הרי שביחס לנושאים מסוימים, הוא בחר לומר את דברו מבלי להותיר כל מקום לפרשנות. המעניין הוא שדווקא לאותם הנושאים שבשירים הנוגעים להם הביע עמדה שלא משתמעת לשתי פנים, התעקש ביאליק לתת ביטוי גם בפועלו הציבורי.

בחייו הציבוריים נקשרה נפשו של ביאליק במי שכיהן באותם הימים כרבה הראשי של ישראל - הרב אברהם יצחק הכהן קוק. במסגרת הידידות בין השניים סייע ביאליק במאבק של הציבור הדתי בארץ כנגד משחקי ספורט בשבת, נגד אכילת טריפות בפומבי ובעד הקניית צביון יהודי ליישוב בארץ, דבר שהביא לא פעם לביקורת חריפה נגדו גם מצד ידידיו הטובים ביותר. כאשר נודע לו, למשל, כי צלם בשם ארושקעס נוהג לפתוח את חנותו במרכז ירושלים בשבת, הורה ביאליק לצלם שיסלק את תמונתו מחלון הראווה של החנות. לאחר הדרישה מיהר הצלם להשיב: ''קיבלתי את מכתבו והוא השפיע עלי יותר מכל המחאות של היהדות החרדית בירושלים, והחלטתי לסגור את הצלמוניה שלי בשבתות וחגים. עתה אני מקווה שאין לכבודו שום התנגדות שתמונתו תימצא על חלון הראווה שלי''.

מקום אחר שבו אנו יכולים למצוא רמזים ברורים לעמדו של ביאליק ביחס לסוגיה זו, הוא ספרו של חיים באר, גם אהבתם וגם שנאתם. בספר מעיד ש''י עגנון כ ביאליק התוודה באוזניו על הכאב שחש לנוכח מאמציו הכושלים לעמוד בהחלטתו ''להניח תפילין כל יום ולהתפלל''.

לפני כשנתיים פירסם שמואל אבנרי, מנהל ארכיון בית ביאליק, מאמר בעיתון ''הארץ'' שבו בחן את עמדתו של ביאליק ביחס לסוגיות דת ומדינה. אבנרי צטט מכתב שמיען ביאליק לבני הקיבוצים והמושבים, (מופיע גם באיגרות חיים נחמן ביאליק, בעריכת לחובר, 1939, כרך ה' עמ' ר''כ) ובו כתב: השבת ולא התרבות של תפוחי-הזהב או תפוחי-האדמה היא ששמרה על קיום עמינו בכל ימי נדודיו, ועתה בשובנו לארץ האבות, הנשליכה אחר גוונו ככלי אין חפץ בו? ארץ ישראל בלי שבת לא תיבננה, אלא תחרב, וכל עמלכם יהיה לתוהו. על ישראל לא יוותר לעולם על השבת שהיא לא רק יסוד קיומו הישראלי, אלא גם יסוד קיומו האנושי. בלי שבת אין צלם אלוהים ואין צלם אנוש בעולם''.

באותה העת, כחלק מתפיסה זו, ייסד ביאליק את כינוסי ''עונג שבת'' בצהרי יום שישי, באמצעותם ביקש להציע אלטרנטיבה לבילויי סופי השבוע שהציעה תל אביב. בכינוסים אלו העביר שיעורים בפרשת שבוע, כאשר באתנחתאות החליפו אותו פרקי חזנות. הכינוסים נחלו הצלחה רבה ועל פי המתכונת שלהם יוסדו מפגשים דומים, בתחילה בירושלים, ולאחר מכן בשאר חלקי הארץ ואף בערים מרכזיות באירופה.

בהמשך ההרצאה ביקשה פרופ' שמיר לבחון את יחסו של ביאליק גם לסוגיות חברתיות בעלות אופי שונה, אלא שגם אותן לא ניתן היה לנתק לחלוטין מתפיסת העולם הרחבה של האיש. בתחום החינוך נסקר כיצד ייסד ביאליק את מוסדות הלימוד ''החדרים החדשים'', כאשר בתוכנית הלמודים שלהם המליץ לתגבר את לימודי חול, וכן להתחיל ללמוד את התנ''ך מספר בראשית, בניגוד למה שהיה נהוג אז להתחיל מספר ויקרא. בחלקה האחרון של ההרצאה הוצג יחסו של ביאליק לעלייה ארצה ולניתוק מן הערים המפותחות והשבעות של אירופה. בהקשר זה צטטה שמיר את ביאליק כמי שאמר: ''עדיף ארוחת ירק בבית הכפרי מאשר סעודת פיגולים בבית הגביר''.

מורשתו ותפיסת עולמו של ביאליק ידועים לפרופ' שמיר אולי טוב יותר מלכל אחד אחר. בחירתה, בכל זאת, להתעלם במקומות מועדים, יש בה כדי להאיר פינות אפלות המאפיינות מחקרים רבים בעולם האקדמי, שהאמונים עליהם, נעדרים את הכוח הדרוש לחקירה - היכולת להותיר את תפיסת עולמם ושיקולים בלתי עניינים אחרים הרחק אל מחוץ לתחום המחקר.

אחרי הכל, יש לטעון לזכותה של שמיר כי האובייקטיביות המחקרית איננה תלוי לחלוטין בנכונותם של החוקרים: אחת המהפכות העיקריות שהתחוללו בעולם המדעי בראשית המאה הקודמת, נגעה במישרים בנושא זה. היה זאת כאשר פיסיקת הקוואנטים הוכיחה שאין אפשרות לקיים ניתוח אובייקטיבי, בשל התערבות מכשיר המדידה והמודד, במחקר עצמו. אלא שעד למפגש עם האקסיומה הזו, יש עדיין הרבה מה לשפר.